20 סיפורים נבחרים מתוך התערוכה

מחבר ההסברים והמוציא לאור של האלבום אברהם משה לונץ (1918-1854) היה סופר, עיתונאי, חוקר ארץ־ישראל ובעל בית־דפוס בירושלים.

בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 היו אלבומי פרחים מיובשים מארץ הקודש מזכרות מבוקשות בקרב תיירים ועולי־רגל נוצרים ויהודים. באלבום המוצג כאן יש גם איורים צבעוניים של המקומות הקדושים. הפרחים שנבחרו נזכרים בתנ"ך ובברית החדשה, וכינוסם יחד יצר זיקה ישירה בין המציאות בארץ־ישראל למתואר בכתבי הקודש.

הגדה רפורמית זו כתובה גרמנית וקטעים מן המקור העברי מובאים בה באות לטינית כדי להקל על המשתמשים שאינם קוראים עברית. פרשנויותיה משלבות גישות מסורתיות וחופשיות, היא מעוטרת באיורים צבועים ביד, קטעי השירה מלווים בתווי־נגינה ומפה מתארת את מסעות בני ישראל במצרים ובמדבר. גופן האותיות נחתך במיוחד להגדה, בהזמנת המוציא לאור זיגפריד גוגנהיים. גוגנהיים, יליד וורמס שבגרמניה, יזם את הוצאת ההגדה במתכונת המיוחדת הזאת כדי לחבב את המסורת היהודית על הדור הצעיר במשפחתו. ההגדה מסתיימת בתפילה המפתיעה "לשנה הבאה בוורמס על מיין, ביתנו”, המלמדת על הזיקה העמוקה של יהודי גרמניה למולדתם טרם עליית הנאצים לשלטון.

זהו העותק היחיד בעולם ששרד מן ההגדה הראשונה שהודפסה אי־פעם, שנים ספורות לפני גירוש היהודים מספרד. הוא מלמד על הרמה הגבוהה של הדפוס בקרב יהודי ספרד. את הידע הטכנולוגי הזה נשאו עימם היהודים לאחר הגירוש לארצות גלותם באירופה ובאזורי האימפריה העות'מאנית.

יצירת מופת חלוצית זאת היא ההגדה העברית המאוירת והמודפסת המלאה הראשונה שנשמרה בשלמותה. מתכונת איוריה ונושאיהם היוו דגם למהדורות מאוירות אחרות שהודפסו אחריה. טכניקת חיתוך־העץ המשמשת בה אפשרה חידושים בעיצוב ובתוכן: שימוש חוזר ברכיבים צורניים שנועדו לחסוך ולקצר את מלאכת היוצר, תכנון הרכב העמוד והספר כולו כמכלול שלם ושימוש בדמויות כסמל לרעיון. האיזון ההרמוני בין טקסט ההגדה לאיוריה נזקף לזכותם של חידושים אלה.

ההגדה כתובה ערבית־יהודית, כמקובל בקרב יהודי ארצות ערב.

ההגדה כתובה פרסית־יהודית, כמקובל בקרב יהודי פרס.

איורי ההגדה שלפניכם, אשר נוצרו בחריטה על לוח נחושת, היו אהובים מאוד ושימשו בסיס למהדורות רבות של הגדות הנדפסות עד ימינו. עדות להצלחתה הגדולה הן הגדות כתובות ומאוירות ביד מן המאה ה־18 שהעתיקו את איוריה ואף את אותיות הדפוס שלה. "הגדת אמשטרדם” היא גם ההגדה הראשונה שכללה בין דפיה מפה עברית מודפסת של נדודי בני ישראל במדבר אשר שורטטה בהשראת עבודתו של הקרטוגרף הנודע בן המאה ה־16 כריסטיאן ון־אדריכם.

ההגדה המתורגמת לאיטלקית היא אחת משלוש ההגדות המאוירות המוקדמות שראו אור בדפוס והישג יוצא־מן־הכלל בתחום איור ההגדה באמצעות חיתוכי־עץ. נוסף על תרגומה לאיטלקית היא תורגמה גם ללדינו וליידיש, ועל כן זכתה לתפוצה גדולה באירופה במאה ה־17. איוריה שולבו גם בהגדות אחרות.

ההגדה המתורגמת ללדינו היא אחת משלוש ההגדות המאוירות המוקדמות שראו אור בדפוס והישג יוצא־מן־הכלל בתחום איור ההגדה באמצעות חיתוכי־עץ. נוסף על תרגומה ללדינו היא תורגמה גם לאיטלקית וליידיש ועל כן זכתה לתפוצה גדולה באירופה במאה ה־17. איוריה שולבו גם בהגדות אחרות.

נתן בן שמשון ממזריץ' היה מן המעתיקים והמאיירים הבולטים והפוריים בזמנו. כ־24 כתבי־יד מעשה ידיו מוכרים לנו, מהם כ־10 הגדות. חלקים מהגדה זו מתורגמים ליידיש.

ציורי ההגדה הזאת הושפעו מתחריטי הנחושת של הגדות שנדפסו באמסטרדם, כמו זו המוצגת בקרבת מקום. יוצרם, המאייר יוסף בן דוד, פעל בגרמניה. נוסף על הגדה זאת, ידועות עוד 6 הגדות שהוא יצר במהלך כ־10 שנים.

הגדה כתובה ביידיש ומאוירת שחיבר משה אלטשולער ב־1922 כדי לסייע למפלגה הקומוניסטית בהפצת האידאולוגיה שלה. המחבר הסב את רעיונות ההגדה ופירש אותם ברוח המהפכה הרוסית. כך למשל, אזכור "בדיקת החמץ” שימש אותו כדי לתאר כיצד מבערת ברית־המועצות את החמץ הבורגני שנותר ברוסיה: בעלי בתים, סוחרים ומנצלי מעמד הפועלים למיניהם. את ההגדה מסיימת הקריאה: "השנה מהפכה כאן – לשנה הבאה מהפכה עולמית!

על השאלה "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?” משיבה ההגדה המוצגת כאן: "שאת ליל סדר זה אנו עורכים בדרך למולדת, בעוד שערי הארץ נעולים”. התשובה מותאמת לקהל המסובים בליל הסדר במחנות העקורים: מאות אלפי ניצולי השואה שנעקרו מחייהם הקודמים בארצות אירופה ועשו את דרכם לארץ־ישראל.

תנועת "הבריחה” שארגנו אנשי מחתרת ופרטיזנים בשנים 1948-1944 הונהגה על ידי התנועות החלוציות ובראשן חברי "השומר הצעיר”. הם עסקו בארגון החיים במחנות העקורים, בהברחת היהודים אל נתיבי ההעפלה לארץ ובהנחלת תודעה יהודית ציונית־חלוצית. "הגדת השומר הצעיר” נדפסה בארץ־ישראל ב־1946 ובמינכן ב־1947. היא שימשה את שליחי היישוב והותאמה למציאות חייהם של העקורים במחנות.

פלוגה 179 היתה מפלוגות המתנדבים העבריות הראשונות שהוקמו בצבא הבריטי בראשית מלחמת העולם השנייה. ההגדה המוצגת כאן נדפסה על אדמת איטליה חודש לפני הניצחון על גרמניה ואחרי שחרור מחנות הריכוז וההשמדה. מן הדברים שנוספו לטקסט הקאנוני עולה תחושת הגאולה הקרבה ועם זה בולטת בהם שאיפת הנקם בגרמניה הנאצית.

הגדה זאת הותקנה עבור חיילי ה"הגנה” בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, והיא מדגישה את היותם ממשיכי דרכם של לוחמים יהודים בכל הדורות, מכיבוש כנען ועד למרד גטו ורשה.

מאיירהּ אריה אלואיל היה צייר מוכר שבמקביל לציורי השמן שלו יצר ספרים מאוירים בטכניקת חיתוך לינולאום ואותיות בקליגרפיה אישית, ובהם: מגילת רות, מגילת אסתר, מגילת איכה וספר עמוס. בכולם הוא חיבר בין סיפור המעשה הקדום לאירועי התקופה: מלחמת העולם השנייה, השואה ומרד הגטאות והקמת מדינת ישראל. אלואיל היה מן האמנים הישראלים היחידים שהתייחסו ביצירתם לשואה בזמן התרחשותה.

הגדה זו נוצרה לכבוד ליל הסדר שחגגו לוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח ימים אחדים לאחר הקרבות הקשים על מצודת נבי יושע בגליל העליון, ש־26 מחבריהם נהרגו בהם. רשמי הקרב וההכרה בשבריריות קיומו של היישוב ערב הקמת המדינה, באחד מרגעי המשבר של מלחמת העצמאות, נרמזים מבין דפיה. השכול והאובדן מצד אחד, והנכונות להקריב את חייהם למען הקמת המדינה מצד אחר, שזורים לאורכה ולרוחבה. ההגדה מהללת את גבורת לוחמי הפלמ"ח בכל חלקי הארץ ומנגידה בינה ובין גורלו המר של העם בגולה ובשואה.

יהודה שרת, יליד רוסיה, מלחין וכנר, יזם בשנת 1937 סדר פסח "חדש” ויצר הגדה קיבוצית שהתבססה על ההגדה המסורתית אך הוסיפה עליה קטעי שירה, המחזה ומחול, מנגינות מסורתיות, שירים מוכרים ולחנים חדשים פרי עטו. הסדר החדש הזה היה מעין אורטוריה רבת־רושם למקהלות מבוגרים, נערים וילדים, לכלי־נגינה ולסולנים – יצירה מוזיקלית שלמה שאף בוצעה בהמשך באולמות הקונצרטים. הגדת יגור היתה ברבות השנים להגדה המקובלת בקיבוצים רבים, ועמודים מתוכה שולבו גם בהגדות התנועות החלוציות במחנות העקורים באירופה.

המהדורה הראשונה של ההגדה שהפיקה תנועת "השומר הצעיר” היתה מקובלת בקיבוצי התנועה שנים רבות ולפני שהחלו הקיבוצים להכין הגדות משל עצמם. מחברהּ, הסופר והעורך מרדכי אמיתי, הוביל את הניסיון לחדש את ההגדה המסורתית ולתת לה צביון חילוני, חלוצי ומודרני. לשם כך הוא שזר שירה עברית מודרנית בין הקטעים המסורתיים והחדשים ושיתף פעולה עם כמה ציירים חשובים. את המהדורה הזאת עיטרה ואיירה חברת התנועה רות שלוס שנודעה לימים כאמנית מחאה חברתית. רשמי השואה ואירועי השעה בארץ ובעולם מתוארים בה כראי לסיפור השעבוד ויציאת מצרים, ומגויסים לטובת רעיונות חברתיים כגון מלחמת המעמדות.

"געתון” היה שמה של פלוגת עבודה ליד נהרייה שחבריה עברו לגליל העליון וקיבלו את שם הקבע "קיבוץ נאות מרדכי”. בליל הסדר בקיבוץ קראו בהגדה מרכזית אחת, יפה ומעוטרת המוצגת כאן. ההגדה מעידה על רצונה של הקהילה החדשה והצעירה לבטא את ערכיה ואת זהותה המתגבשת כחלק מן התנועה הקיבוצית. השקעה רבה ניכרת בעריכת התוכן שלה ובהתייחסויות אקטואליות לנושאים המסורתיים, באיורים ובעיצוב המגוון של האותיות. העורך והמאייר איש הפלמ"ח שמעון אלכסנדר נהרג ביוני 1946 ב"ליל הגשרים”, בפיצוץ גשר אכזיב.

"געתון” היה שמה של פלוגת עבודה ליד נהרייה שחבריה עברו לגליל העליון וקיבלו את שם הקבע "קיבוץ נאות מרדכי”. בליל הסדר בקיבוץ קראו בהגדה מרכזית אחת, יפה ומעוטרת המוצגת כאן. ההגדה מעידה על רצונה של הקהילה החדשה והצעירה לבטא את ערכיה ואת זהותה המתגבשת כחלק מן התנועה הקיבוצית. השקעה רבה ניכרת בעריכת התוכן שלה ובהתייחסויות אקטואליות לנושאים המסורתיים, באיורים ובעיצוב המגוון של האותיות. המאייר איש הפלמ"ח שמעון אלכסנדר נהרג ביוני 1946 ב"ליל הגשרים”, בפיצוץ גשר אכזיב.

בשנים 1484-1483 ערך בריידנבאך, כומר ואיש אצולה, מסע צליינות לארץ הקודש. למשלחת התלווה מאייר שרשם את נופי המסע וגם התקין את המפות והאיורים המלווים את הספר.

המפה המודרנית הראשונה של ירושלים הצטיינה בדיוקה הרב והתבססה על מיטב הידע של זמנה בנושא מיפוי. היא נוצרה במסגרת סקר בריטי שהניב מפות, תוכניות ותצלומים. בראש צוות הסקר עמד צ'ארלס וילסון (1905-1835), קצין, מודד קרקעות וארכאולוג, שהיה מחלוצי המחקר המודרני של ארץ־ישראל. הצוות סייע לשלטון העות'מאני בייעוץ הנדסי אך למעשה הוביל מהלך צבאי מודיעיני שבסופו כבשו הבריטים את הארץ מידי התורכים.

פיירוטי היה מהנדס, מתמטיקאי וארכאולוג איטלקי ששימש מהנדס העיר ירושלים בשנים 1861-1854, ומראשוני משרטטי המפות של ירושלים על בסיס שיטות מדידה מדויקות. הטקסט סביב המפה תומך בטענה הקתולית בנוגע למקום כנסיית הקבר כנגד הפרשנות הפרוטסטנטית שלפיה קברו של ישו היה מול שער שכם.

תצלומי ירושלים היו חלק מסקר בריטי שהניב גם את המפה המוצגת בסמוך. המצאת הצילום זמן קצר קודם לכן אפשרה לתעד את האתרים התנ"כיים באופן מדעי ו"אובייקטיבי” ולהעניק לתיעוד נופך של "אמת”. כוחו הייחודי של הצילום ללכוד באמצעות החזר האור עקבה ממשית של המראה המצולם היתה בבחינת הוספה מרגשת של "פיסת מציאות” מארץ הקודש לתיק הסקר הצבאי.

הצייר והטייל הסקוטי דייוויד רוברטס היה מן האמנים הבריטים הראשונים שנסעו לצייר במזרח התיכון. הוא סייר באזור בשנים 1839-1838 ויצר 272 רישומים. אלה נדפסו ב־6 כרכים עם שובו לאירופה והנחילו לרוברטס הצלחה רבה בחייו, עושר ופרסום. בעריכה ו"תיקון” קלים של מראות הנוף והאתרים שתיאר הוא הצליח להקנות להם נופך נשגב ונצחי בצד הרושם של אמת תיעודית. המתבוננים באלבומיו חשו שהנה הם מהלכים בעקבות גיבורי התנ"ך והברית החדשה בנופים הלא־משתנים של ארץ הקודש.

השלב הראשון בעיצוב לידתה מחדש של "מוזיקה עברית” לאומית היה איסוף לחנים יהודיים מן המזרח והוצאתם לאור. אידלסון היה הראשון שהקליט על גלילי שעווה (בפונוגרף) את המוזיקה של יהודי תימן, בבל, ספרד ומרוקו, אשר היתה מקורית בעיניו, משום שלא באה במגע עם אירופה. הקלטותיו והתווים שרשם בעקבותיהן היו התשתית לכרכים הראשונים במפעלו הגדול אוצר נגינות ישראל. הכרכים האחרונים בסדרה, תיעדו את מסורותיהם המוזיקליות של יהודי אשכנז.

אוסף השירים החשוב ביותר של אידלסון שהיה מלחין בזכות עצמו מכונס בספר השירים שלו. 351 השירים המופיעים בו בשני כרכים נועדו לגני־ילדים ולבתי־ספר יהודיים בתפוצות ובארץ־ישראל. אידלסון חתם עליהם בשמו העברי בן־יהודה. מקורותיהם המוזיקליים הם לחנים עממיים אשכנזיים וספרדיים, שלפי אידלסון ינקו משורש משותף, שורש ישראל. רובם כתובים עברית באותיות עבריות, ואף תוויהם רשומים מימין לשמאל, כדרך העברית. בכרך הראשון המוצג כאן נכללו גם שירים בגרמנית לילדי בתי־הספר. בכרך השני שירים המוגדרים "שירי ילדים”, "שירי עם”, "שירים למחולות” ו"שירי מקהלה”. בין שירי המקהלה מופיע השיר "הבה נגילה” לארבעה קולות.

האופרה "יפתח”, המבוססת על הסיפור המקראי של יפתח שהיה שופט בישראל, היא האופרה העברית הראשונה והאופרה הראשונה שחוברה בארץ־ישראל. הדרמה המוזיקלית שנכתבה לקולות סולו, למקהלה ולתזמורת מגוללת במקביל גם את סיפור נאמנותה של אשת יפתח לבעלה ואת סיפור אהבתו למעכה, פילגשו של מלך עמון, שהוחזק אצלו בשבי.

האופרה היחידאית מבחינת חומריה המוזיקליים לא הוצגה מעולם בשלמותה. חומריה שאובים ממחקרו האתנו־מוזיקלי של אידלסון ובעיקר מאוצר הלחנים היהודיים הספרדיים שאסף. נדמה כי בכתיבתה ביקש המלחין ליישב בין שתי נטיות מנוגדות שהתרוצצו בקרבו: החתירה לצורה המוזיקלית המערבית האולטימטיבית – האופרה – והשימוש בשפה הרמונית מצד אחד, והיכרותו העמוקה עם המוזיקה היהודית העממית הדתית והלא־הרמונית יחד עם המשאלה להשיב לה את זוהרה מצד אחר.

את השיר העברי הידוע בעולם "הבה נגילה” חיבר אידלסון ב־1917 לרגל הכרזת בלפור וכניסתם של צבאות הגנרל הבריטי אלנבי לירושלים, והוא מבטא את השמחה על השיבה לארץ המולדת. בהלחנתו התבסס אידלסון על ניגון ששמע אצל חסידי סדיגורה, שינה את סדר המוטיבים המוזיקליים והוסיף את המילים "הבה נגילה ונשמחה, הבה נרננה, עורו אחים בלב שמח”. בכתב־היד המוצג כאן כתובים התווים לקול ולפסנתר.

ב־1922 הקליט אידלסון מקהלת גברים ששרה את השיר בברלין, ומאז הוקלט השיר בקולם של אמנים ומקהלות רבים, נוגן על ידי הרכבים למיניהם ונדפס בכמה אנתולוגיות.

בספר זה ביקש אידלסון להציג את הנוסח הרווח בקהילות היהודים השונות ולמצוא דרכו את השיר היהודי המקורי. הכרך הראשון, שמסכם את תובנותיו מאיסוף המסורות המוזיקליות הספרדיות, כתוב כספר לימוד לאלה המבקשים להכיר את המוזיקה היהודית. חלקו העיקרי עוסק בהרחבה במערכת הטעמים המקראית בהקשרה ההיסטורי והוא משופע בדוגמאות מוזיקליות. הכרך השני, שלא ראה אור, מוקדש לשירה בבית־הכנסת. כל תרשימי התווים המובאים בו כתובים על דרך העברית, מימין לשמאל.

עותק מן המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד הבבלי שנדפסה בוונציה. קודם לכן נדפס התלמוד בחלקים, כטקסט לא רציף. גרסתו השלמה והמודפסת אפשרה להפיצו והשפיעה על כינונו כספר יסוד שהתרבות היהודית התפתחה לאורו. עיצוב דף הגמרא במהדורה היה כה מוצלח עד שכבש את עולם התורה היהודי, ומאז ואילך כל דפוסי התלמוד מעתיקים אותו במדויק. המוציא לאור דניאל בּוֹמבּרג היה מדפיס נוצרי, יליד אנטוורפן, שהקיף את עצמו בעוזרים יהודים ומומרים אשר סייעו לו באיתור כתבי־היד, בהגהה ובהבאה לדפוס.

תרגום המקרא לשפה הארמית־הסורית. התרגום נעשה כנראה במאה ה־2 לצורכי הקהילה היהודית בצפון־מזרח סוריה (ארם־נהריים). עם התגברות הנצרות באזור מן המאה ה־3 ואילך, אימצו הקהילות הנוצריות הסוריות את התרגום והוא משמש אותן עד עצם היום הזה. הכתב הסורי הנראה בו הוא ענף של הכתב הארמי, המתאפיין בחיבור שיטתי בין האותיות שיהודים נמנעו ממנו. קורא עברית ידֵע לזהות בקלות חלק מן האותיות.

זהו ספר התנ"ך הראשון שנדפס בעברית, במהדורה של 300 עותקים שהיתה גדולה לזמנה. עמודיו הראשונים הם הטקסט המנוקד הראשון בדפוס. יתר העמודים לא נוקדו בשל קשיי הפקה. הרב דוד בן יוסף קמחי (הרד"ק, 1235-1160) היה מגדולי פרשני המקרא והמדקדקים של השפה העברית.

זהו התנ"ך המנוקד המודפס הראשון. תבניתו הקטנה של הספר הוזילה את מחירו והקלה את הפצתו וטלטולו בעת נדודים והגירה.

משפחת שונֹצְִינו שמוצאה מגרמניה פעלה באיטליה ובאימפריה העות'מאנית והיתה מראשוני המדפיסים היהודים בעברית במאה ה־15 וה־16 . בית־הדפוס של המשפחה פעל עשרות שנים, נודע בקפדנותו ובספריו המדויקים והשפיע רבות על התפתחות הדפוס העברי.

קובץ סיפורים בעברית על חייו ופועלו של מניח היסודות לתנועת החסידות במאה ה־18 , רבי ישראל בן אליעזר המכונה "הבעל שם טוב”. החיבור שנכתב ונערך בשנות ה־90 של המאה ה־18 הוא הראשון מבין קובצי הסיפורת החסידית על קדושת הצדיק וגדולתו שראו אור בדפוס. מקורם של הסיפורים במסורות שהגיעו למחברו מפי מוסרים שונים. בתחילת הספר הוסיף המדפיס את גרסת רבו, שניאור זלמן מלאדי, להתגלותו של הבעש"ט.

ספרו של הרב יעקב יוסף מפולנאה, מן הראשונים והחשובים שבתלמידי הבעל שם טוב, הוא הספר החסידי הראשון שהובא לדפוס. חשיבותו נעוצה לא רק בראשוניותו אלא גם בכך שהוא כולל אמרות ותורות רבות שהמחבר שמע מפיו של הבעש"ט. הספר ערוך כפירוש על פרשות השבוע ולשונו דרשנית ומפותלת. העותק המוצג כאן הוא מן המהדורה הראשונה של הספר.

העותק שלפניכם הוא מבוא לתרגום לגרמנית של התורה שכתוב באותיות עבריות. המתרגם, הפילוסוף היהודי־גרמני משה מנדלסון, היה מאבות תנועת ההשכלה היהודית, והתרגום הוא מחיבוריה הראשונים והחשובים של התנועה. הוא נועד ליהודים דוברי גרמנית שאינם קוראים את השפה, ושיקף מושגים ורעיונות של ההשכלה לעומת הפרשנות המסורתית שהיהודים הכירו. מנדלסון המתרגם והעורך ריכז, בסיוע כמה מידידיו המשכילים, את כתיבת כרכי התרגום, הדפסתם והפצתם, ובכוונת מכוון לא צירף את הסכמותיהם לנוסח של רבני גרמניה, כפי שהיה נהוג. על אף תוכנו המתון של הפירוש, שכונה "הביאור”, הוא עורר התנגדות גדולה בקרב רבני הזמן, והפך שם נרדף ל"חוכמה חיצונית” שהמעיין בה הוא כופר.

החדית', שתרגומו המילולי הוא "ידיעה”, הוא השם שניתן לדברים שסוּפרו על דברי הנביא ועל מעשיו. מבחינת סמכותו בכל הנוגע לעניינים משפטיים, דתיים, תאולוגיים ומוסריים, החדית' שני רק לקוראן. החדית'ים נמסרו בעל־פה מדור לדור עד שכונסו במאה ה־9 ומוינו לנושאים. לפי כותבי הביוגרפיה של מוסלם אבן אל־חג'אג', הוא ליקט מאות אלפי חדית'ים שהילכו בעולם המוסלמי ובחר מתוכם בכ־12 אלף ששושלת מוסריהם היתה ודאית בעיניו ומקורם מפי הנביא עצמו. האוסף שיצר נקרא צחיח או "אמיתי”, והוא אחד משני אוספי החדית'ים הקאנוניים באסלאם הסוני. עותק יוצא־מן־הכלל זה נוצר במיוחד לספרייתו של איש החצר הממלוכית רם־הדרג שייחו אל־פרבי אל־נאסירי (מת ב־1357).

עותק מהודר ויוקרתי של הווּלגטה, התרגום המוסמך על־פי הכנסייה הקתולית של כתבי הקודש ללטינית. הווּלגטה כוללת את התנ"ך ("הברית הישנה”), את "הספרים החיצוניים” לקאנון היהודי וכן את ספרי הבשורה הנוצרית ("הברית החדשה”). העותק המוצג כאן נוצר כנראה לשימושם של נזירים מטיפים שנזקקו לספרים קטני־מידות וקלים.

עותק מהודר ויוקרתי של הווּלגטה, התרגום המוסמך על־פי הכנסייה הקתולית של כתבי הקודש ללטינית.

הווּלגטה כוללת את התנ"ך ("הברית הישנה”), את "הספרים החיצוניים” לקאנון היהודי וכן את ספרי הבשורה הנוצרית ("הברית החדשה”). העיטורים הצבעוניים צוירו ביד אמן.

עותק מהודר ויוקרתי של הווּלגטה, התרגום המוסמך על־פי הכנסייה הקתולית של כתבי הקודש ללטינית.

הווּלגטה כוללת את התנ"ך ("הברית הישנה”), את "הספרים החיצוניים” לקאנון היהודי וכן את ספרי הבשורה הנוצרית ("הברית החדשה”). האיורים והעיטורים הצבעוניים צוירו ביד אמן, כפי שהיה נהוג בתקופת המעבר שבין התקנת כתבי־היד להדפסתם כספרים.

עותק מהודר ויוקרתי של הווּלגטה, התרגום המוסמך על־פי הכנסייה הקתולית של כתבי הקודש ללטינית.

הווּלגטה כוללת את התנ"ך ("הברית הישנה”), את "הספרים החיצוניים” לקאנון היהודי וכן את ספרי הבשורה הנוצרית ("הברית החדשה”). האיורים והעיטורים הצבעוניים צוירו ביד אמן, כפי שהיה נהוג בתקופת המעבר שבין התקנת כתבי־היד להדפסתם כספרים.

חיבור זה, שהוא מן החשובים שבפירושי המשנה, נכתב במו ידיו של ר' משה בן מימון ונועד לפשט את מורכבות התלמוד ולהציג את פסק ההלכה הנובע מכל משנה. זהו עותק ששימש את הרמב"ם ושהוא עשה בו שינויים ותיקונים, מאז החל לחברו ובמשך כל חייו. לשון החיבור היא ערבית־יהודית, כלומר הניב הערבי שהיה שגור בפי היהודים כתוב באותיות עבריות, והוא משלב ביאורים, פסיקות הלכה והערות אישיות של המחבר על עניינים תאולוגיים.

חיבורו של ר' משה בן מימון הוא מפעל היחיד הגדול ביותר בהלכה ובספרות הרבנית, אשר קבע הלכה בכל תחום מתחומי החיים היהודיים של הפרט ושל הציבור כאחד. בזכות מעמדו כספר יסוד הוא הועתק לעיתים בצורת מִצְחָף (קוֹדֶקס) מונומנטלי, כמו ספרי מקרא. איוריו נוספו בראשית המאה ה־15 , עשרות שנים אחרי שכתב־היד הועתק, והם קשורים הדוקות לתוכנו ההלכתי של הספר.

ר' יוסף קארו היה מגדולי הפוסקים ומקובעי אורח־החיים הדתי היהודי על־פי ההלכה הפסוקה עד ימינו. חיבורו הידוע ביותר הוא שלחן ערוך. הפסק המוצג כאן הוא בעניין ירושת היתומה רחל בת שמואל ויליאלובוס בת קושטא (איסטנבול). המסמך לא נכתב בידו של קארו אך הוא נושא את חתימתו.

מהדורה ראשונה בדפוס של הספר שנכתב בצפת בשנת 1563. אחרי שהודפס, הופץ הספר במהירות וזכה להצלחה כה גדולה עד שהיה לחיבור ההלכתי המשפיע ביותר על אורחות־חייהם של יהודים שומרי מצוות עד ימינו.

כתב־היד מעוטר בקישוטי צבע וזהב וברישומי קולמוס שסגנונם רווח בעיטור כתבי־היד בליסבון. מנהג תפילות הקבע של יהודי ספרד היה מגובש וקבוע אבל הרחבות סדר התפילה היו מגוונות ושולבה בהן שירת הקודש העברית. המשוררים החשובים של תור הזהב בספרד חיברו פיוטים לחלקי תפילה רבים, וקהילות שונות בחרו קטעים מהם, כפי שמגלה הסידור שלפניכם.

כתב־היד המחזיק נוסחי תפילה נדירים הוא ממחזורי התפילה היפים ועתירי הפיוטים. ייחודו טמון ברישומי הדיו המרשימים המעטרים אותו, מעשה ידי אחד ממעתיקי ומאיירי כתבי־היד היהודים החשובים והמוכשרים, אשר פעל בגרמניה ועבר ממנה לאיטליה. העיטורים מתארים חיות ויצורים דמיוניים כגון חד־קרן.

כתב־היד מעוטר בעיטורי חיות, ציפורים ופרחים צבעוניים רבים, ובכמה מדפיו נראות מחיקות צנזורה.

ספר הזוהר הוא החיבור החשוב ביותר בתולדות המיסטיקה היהודית, ובו פירוש הרובד הסמלי והסודי של התורה. כל תורת הקבלה המאוחרת מבוססת עליו.

הספר מתאר מערכת של כוחות עליונים זכריים ונקביים המשפיעים על העולם האנושי אבל גם מושפעים ממנו. חלקים ממנו החלו להופיע בספרד בסוף המאה ה־13, אם כי הספר עצמו מייחס את רוב מדרשיו לרבי שמעון בר יוחאי ולתלמידיו בני המאה ה־2. הדפסתו היא שתרמה להגדרתו כספר ולהיותו חיבור כה משפיע ומרכזי. עותק זה הוא מהדורה ראשונה בדפוס של ספר הזוהר, אשר שימשה כנראה את גדול מקובלי צפת, רבי יצחק בן שלמה לוריא ("האר"י”) ותלמידיו.

ספר יצירה הוא חיבור עברי קדום, קצר מאוד וחידתי שלפי המסורת כתב אברהם אבינו, ועניינו מבנהו הרוחני של העולם ומשמעותן המאגית של אותיות האלף־בית שהוא נברא מהן.

בספר מופיעים בפעם הראשונה מושגים כגון מושג ה"ספִירוֹת” שהיו לאבני־יסוד בתורת הסוד היהודית. לאורך הדורות פירשו אותו חכמי היהדות פירושים רבים ומגוונים. העותק המוצג כאן היה שייך לגרשם שלום, מגדולי חוקרי המיסטיקה היהודית. הערות שהוא הוסיף עליו בכתב ידו נראות מעל דפי העותק. ספר יצירה שימש גם השראה לאמן מיכה אולמן שעבודת הפיסול שלו "אותיות אור” מוצגת בגן הספרייה.

ספר יצירה הוא חיבור עברי קדום, קצר מאוד וחידתי שלפי המסורת כתב אברהם אבינו, ועניינו מבנהו הרוחני של העולם ומשמעותן המאגית של אותיות האלף־בית שהוא נברא מהן.

בספר מופיעים בפעם הראשונה מושגים כגון מושג ה"ספִירוֹת” שהיו לאבני־יסוד בתורת הסוד היהודית. לאורך הדורות פירשו אותו חכמי היהדות פירושים רבים ומגוונים. הספר שימש גם השראה לאמן מיכה אולמן שעבודת הפיסול שלו "אותיות אור” מוצגת בגן הספרייה.

לפי האמונה המוסלמית, כל הכתוב בקוראן הוא דבר האל, שנמסר לנביא מוחמד בתיווכו של המלאך גבריאל בתחילת המאה ה־9. הקוראן הוא המדריך החשוב ביותר לאורח־החיים המוסלמי, פסוקיו הם המקור העיקרי של התפילה, הפולחן וההלכה, ותוכנו — מקור להשראה רוחנית.

בעותק זה מן המאה ה־9 כתובים הפסוקים החותמים את פרק 10 (״סוּרת יונה”) ורוב פסוקי פרק 11 (״סוּרת הוּד”). סגנון הכתב הגאומטרי והפרופורציונלי שלהם (כתב כּוּפי) ותבנית הספר המיוחדת שרוחבה עולה על אורכה מאפיינים את הקוראנים מתקופה זאת. ייתכן שהתבנית הרוחבית נועדה להבדיל את הקוראן מספרים אחרים ולסמן אותו כדברי האל.

לפי האמונה המוסלמית, כל הכתוב בקוראן הוא דבר האל, שנמסר לנביא מוחמד בתיווכו של המלאך גבריאל בתחילת המאה ה־7. הקוראן הוא המדריך החשוב ביותר לאורח־החיים המוסלמי, פסוקיו הם המקור העיקרי של התפילה, הפולחן וההלכה, ותוכנו — מקור להשראה רוחנית.

קוראן זה הועתק כנראה בידי תלמיד של הקליגרף הבגדאדי הנודע אבן אל־באוואב (מת ב־1022). בשוליו כתובות הוראות לקריאת הטקסט, ומצוינים בצבעים שונים שבעה סגנונות הגייה מקבילים (קיראאת). כל צבע מייצג את מסורת הקריאה של אחד משבעת הקוראים המהוללים של הקוראן במאה ה־8 וה 9. כתב־היד מבטא את מרכזיותה של קריאת הקוראן בחיי המאמינים.

לפי האמונה המוסלמית, כל הכתוב בקוראן הוא דבר האל, שנמסר לנביא מוחמד בתיווכו של המלאך גבריאל בתחילת המאה ה־7. הקוראן הוא המדריך החשוב ביותר לאורח־החיים המוסלמי, פסוקיו הם המקור העיקרי של התפילה, הפולחן וההלכה, ותוכנו — מקור להשראה רוחנית.

עותק זה מן המאה ה־9 כתוב בכתב הכּוּפי העתיק והוא מציין שלב מעבר בתולדות הכתב הערבי. התנועות הקצרות בכתבי־היד המוקדמים מסוגו צוינו בנקודות צבע או לא צוינו כלל. כדי להתאים קוראן זה לזמנו הוסיף עליו מעתיק מאוחר בשם אל־חייקאני את סימני הניקוד מעל ומתחת לאותיות. עוד הוא הוסיף קוֹלוֹפוֹן בפרסית, שפת אימו, וציין בו את מועד התערבותו בספר, בשנת 1005.

קוראן מוזהב זה נכתב ואויר להפליא באיראן בסגנון השיראזי היוקרתי. חותמות הסולטאנים בדפיו הראשונים מלמדות כי לימים הוא השתייך לספרייה העות'מאנית המלכותית.

קוראן מאויר זה הותקן במצוות זקני סננדג' (היום בירת מחוז כורדיסטן שבצפון איראן) — מתנה למוחמד חאן, פקיד בשושלת הפרסית הקאג'ארית. תרגומו לפרסית כתוב בדיו אדומה בין שורות הטקסט הערבי המקורי הכתוב בדיו שחורה. על־פי הקוראן התגלה האל לנביא בשפה הערבית, וזו נותרה עד ימינו לשון הפולחן העיקרית. הוספת התרגום לפרסית מעידה על התפתחות האסלאם לדת עולמית שמאמיניה דוברים שפות רבות.

קוראן זה שאיוריו יפים להלל ראה אור כשאמנות הדפוס כבר התפשטה באיראן. ההשקעה הרבה בהפקתו מלמדת על חשיבותם של כתבי־היד לא רק כטקסטים אלא כחפצי יקר. תרגומו לפרסית כתוב לסירוגין, שורה אחרי שורה, בדיו אדומה מתחת למקור הערבי הכתוב בדיו שחורה. הקוראן מזכיר פעמים רבות שהתגלות האל לנביא היתה בשפה הערבית, וזו נותרה עד ימינו לשון הפולחן העיקרית בתפילה ובקריאת הקוראן. הוספת התרגום לפרסית מלמדת על התפתחות האסלאם מדת ערבית לדת עולמית שמאמיניה דוברים שפות רבות.

אבן סינא היה הרופא והפילוסוף המוסלמי הדגול ביותר שפעל בימי־הביניים. בספר הריפוי פרי עטו, שחלקו הראשון מוצג כאן, משוקע ידע שהוא הפיק ממפעל התרגום הכביר לערבית של הפילוסופיה היוונית, של הכתבים המדעיים ושל הספרות העממית שנערך 200 שנה קודם זמנו. אבן סינא עיבד את הגותו של אריסטו ופיתח אותה לכלל תורה חדשה המתארת את המציאות באופן מקיף ומציעה מדריך לחיים.

חקר העין היה כר פורה להוגים מוסלמים שהסתמכו על רעיונות יווניים והלניסטיים ופיתחו והרחיבו אותם. החוקר בן המאה ה־10 אבן אל־היית'ם נודע כ"אבי האופטיקה” וספר האופטיקה שלו היה הראשון שהסביר במלואה את פעולת העין.

בפירוש הספר מאת כמאל אל־דין אל־פארסי המוצג כאן, מסביר המלומד הפרסי בן המאה ה־13 כיצד אנו רואים צבע וכיצד נוצרת קשת בענן.

תורת המדעים היוונית חוללה מהפכה בהיסטוריה האינטלקטואלית של האסלאם, אך לא הפחיתה מכוחן של מסורות קודמות, כגון החלוקה הקדם־אסלאמית של קבוצות הכוכבים בגלגל המזלות כפי שהיא מוצגת בכתב־יד זה. היצירה הנפוצה על צורותיהם של כוכבי השבת משלבת תיאורים של קבוצות הכוכבים לפי שיטת אנווא הערבית, חישובים עונתיים המבוססים על גלגל המזלות ואסטרונומיה תלמיית.

שירתו של המשורר הנודע ג'לאל אל־דין רומי היא אבן־דרך בתולדות השירה הסופּית ומהישגיה הגדולים של התרבות הפרסית. ההגיגים והסיפורים על נביאים, מלכים וקדושים מצד אחד ועל בעלי־חיים, משרתים ואביונים מצד אחר הקנו לשירתו את התואר הנכבד "הקוראן של פרס”.

אבו חאמד אל־ע'זאלי התפרסם כאחד מחשובי הוגי־הדעות המוסלמים בכל הזמנים בזכות כוחו לשלב תחומים אינטלקטואליים נבדלים — פילוסופיה, חוק ומיסטיקה. בשלהי שנות ה־30 לחייו, כשנודע ברבים כמלומד ושימש בחצר הסלג'וקית בבגדאד, פרש אל־ע'זאלי מעיסוקיו לטובת לימוד רוחני והתעמקות במיסטיקה. כתב־יד זה של פרשנותו הפילוסופית והמיסטית את פרק האור (״סוּרת אל־נור”) בקוראן מתאפיין בבהירותו הרבה.

המחקר המדעי האסלאמי נולד עם תרגומם לערבית של חיבורים יווניים קלסיים במקצועות שונים בזמנה של הח'ליפות העבאסית (1258-750). רק אחר כך התפתחו המדעים האסלאמיים בערבית, בפרסית ובתורכית כפי שעולה מחיבור זה מן המאה ה־16. מחברו היה תאולוג, משורר ואיש חצר המלכות, אך הוא קנה את שמו בעיקר בזכות סקירה אנציקלופדית זאת של 12 ענפי הידע החשובים ביותר.

אחמד אבן תיימיה, פוסק הלכה, תאולוג ופרשן מבריק, הוא מגיבוריו של האסלאם השמרני בימינו, אך במאה ה־14 היה דמות שנויה במחלוקת.

בכתב־יד זה, שהעתיק תלמידו כמה עשורים לאחר מותו, מופיע חיבור חשוב על נצחיות העולם שאלמלא העתקתו לא היה נודע דבר קיומו.

יוסף המקראי המוזכר בקוראן כנביא יוסוף הוא מושׂאם של סיפורים רבים שנוצרו במסורת המוסלמית. אלה הרחיבו את תפקידה ומקומה של אשת פוטיפר ("אשת אל־עזיז” בקוראן), המכונה זוליח'ה בגרסותיהם הפרסיות. אם בתחילת הסיפור היא מתוארת כאישה רעה ומפתה, הרי שבהמשכו דמותה מתפתחת והיא נעשית לאישה שאהבתה המטורפת מעוררת אהדה, ובסופו היא מתוודה על פשעה וחוזרת בתשובה.

הכתב הכּוּפי, שמוצאו קרוב לוודאי בעיר כּוּפה (שבעיראק של ימינו), הוא הכתב הקליגרפי הערבי העתיק ביותר. תחילה כתבו בו קוראנים על קלף, אך לימים היה לכתב נוי והוא משמש ככזה עד ימינו. מן הקטע בן המאה ה־9 המוצג כאן אפשר לראות שכתב זה מתאפיין בסדירוּת גאומטרית ובצורות, קווים וגושי טקסט פרופורציונליים.

כתב־יד נדיר ויקר זה, שנכתב בזמנו של המחבר, מציג דוגמה נאה לכתב הנסתעליק שפותח בידי סופרים פרסיים ושימש במיוחד לכתיבת שירה. הנסתעליק, "כלת הקליגרפיה האסלאמית”, מתאפיין באותיות סופיות שמתארכות ונוטות אל צידה השמאלי התחתון של השורה.

הכתב הכּוּפי, שמוצאו קרוב לוודאי בעיר כּוּפה (שבעיראק של ימינו), הוא הכתב הקליגרפי הערבי העתיק ביותר. תחילה כתבו בו קוראנים על קלף, אך לימים היה לכתב נוי והוא משמש ככזה עד ימינו. מן הקטע בן המאה ה־9 המוצג כאן אפשר לראות שכתב זה מתאפיין בסדירוּת גאומטרית ובצורות, קווים וגושי טקסט פרופורציונליים.

אלבומים כגון זה, שנודעו בשם מוּפרדאת, שימשו להדגמת אותיות האלף־בית הערבי בנפרד ובצירופי אותיות שונים, בשני סוגי כתב. השורה העליונה והתחתונה כתובות בכתב ת'ֻלת' ששימש על־פי־רוב בכותרות ובכתובות על מצבות, ואילו שורות התווך שביניהן כתובות בכתב נסח'י. את האלבומים האלה כינסו יחד תלמידים לצורכי תרגול וסופרים מומחים שהשתמשו בהם כדוגמאות לסגנון הקליגרפי הראוי.

סופרי צפון אפריקה כתבו בכתב ייחודי, שנגזר מן הכתב הכּוּפי, אך נבדל מזה ששימש במזרח הים התיכון, במסופוטמיה ובמזרח האסלאמי. עותק עתיר איורים זה מדגים את מאפייני הכתב המגריבּי, כגון אליף סופית הנמשכת מלמעלה למטה; משיכות קטנות ונוטות שמאלה בנקודה העליונה של האותיות אליף, לאם, טא וזא; והאותיות פא עם נקודה מתחתיה וקאף עם נקודה אחת בלבד מעליה. כותרות הפרקים כתובות בכתב כּוּפי מוזהב.

כתב הנסתעליק הרהוט והאמנותי שהתפתח במקורו באיראן שימש גם לכתיבת שירה במסורות שהושפעו בעיקר מן הפרסית, לרבות הכורדית, התורכית ושפת אורדו. כתב־יד מלכותי ומעוטר זה של אסופת השירים הפרסיים והתורכיים של הסולטאן העות'מאני סולימאן הראשון הופק בימי חייו של המחבר.

כתב הנסתעליק הרהוט והאמנותי שהתפתח באיראן שימש גם לכתיבת שירה במסורות שהושפעו בעיקר מן הפרסית, לרבות הכורדית, התורכית ושפת אורדו. כתב־יד מלכותי ומעוטר זה מתאר את כיבושיו של הסולטאן העות'מאני, סלים הראשון (שלט בשנים 1520-1512). הוא הועתק 4 שנים לאחר מותו בהזמנת בנו, סולימאן המפואר.

העתקת פרשה אחת של התורה היא נדירה, ואולי נעשה הדבר בהשפעת העתקת סוּרוֹת יחידות מן הקוראן. גם עיטורה בסגנון ספרי קוראן מזרחיים בני זמנה מלמד על השפעת הסביבה.

הכתב המזרחי הוא אחד מכתבי הענף האסלאמי של הכתב העברי. כתב זה שלט בימי־הביניים במצרים, ארץ־ישראל, סוריה ולבנון, וגם בעיראק, פרס ואוזבקיסטן שבמרכז אסיה. כתיבתו בקולמוס קנה תרמה לקווי אות אחידים ולהבדל מועט בין קווי הרוחב לקווי האורך. גגות האותיות מתאפיינים בעוקצים ותגים בולטים. אותיות הכתב המרובע זקופות ותבניתן ריבועית: אורך האותיות שווה לרוחבן וקווי האורך ניצבים לבסיסים.

קובץ הלכתי ופרשני זה מבוסס על ספר מנהגים קדום שנהג בקהילות צרפת ואשכנז ומלווה בהגהותיו של ר' אברהם קלויזנר, שעמד כנראה בראש ישיבה בווינה במאה ה־14 . הוא הועתק בכתב אשכנזי בינוני סמוך למותו של קלויזנר.

הכתב האשכנזי שייך לענף הנוצרי של כתבי־היד העבריים, אשר שלט בימי־הביניים במערב אירופה ובמזרחה. הוא נכתב בקולמוס נוצה המאפשר יצירת רכיבים עדינים וייפוי קווי האות בעיטורים. הכתב הבינוני הוא בין הכתב המרובע לכתב הרהוט. צפיפותו גדולה מזו של הכתב המרובע ואותיותיו, לרבות חללן הפנימי, לרוב קטנות ופחוסות ממנו. קווי האות עשויים במשיכות רכות וכמה מהם מעוגלים ומקושתים.

יהודי תימן העריצו את הרמב״ם, ועד היום הם נשענים על כתביו בפסיקותיהם. כתבי־היד של משנה תורה שהם העתיקו משמרים נוסח ייחודי, שלדעת התימנים משקף את דעתו הסופית של הרמב״ם.

הכתב התימני, המשמש את יהודי תימן המסורתיים עד ימינו, הוא תת־טיפוס של הכתב המזרחי. ההבדל בינו ובין הכתב המזרחי בא לידי ביטוי בעיקר בקווים המעובים יותר, במיעוט עוקצים בגגות האותיות ובהבחנה גדולה יותר בין קווי האורך לקווי הרוחב של האותיות.

המקובל ר' חיים ויטאל (צפת, 1542 – דמשק, 1620) היה תלמידו המובהק של ר' יצחק לוריא (האר״י) שנתיים ימים, והוא המקור העיקרי לתורת רבו. התפשטותם המהירה של חיבוריו על תורת הקבלה של האר״י שינתה כליל את עולם הסוד היהודי. סגנון הכתב של כתב־יד זה משמר את הסגנון שרווח בספרד לפני הגירוש.

הדף הוא שריד מתוך מִצחָף (קוֹדֶקס), שהכיל לכל הפחות את התורה כולה. כתבי־יד מהודרים מסוגו שימשו ללימוד והוראה, והיו מופת לכתיבה הראויה של התנ”ך.

הכתב המזרחי הוא אחד מכתבי הענף האסלאמי של הכתב העברי. כתב זה שלט בימי־הביניים במצרים, ארץ־ישראל, סוריה ולבנון, וגם בעיראק, פרס ואוזבקיסטן שבמרכז אסיה. כתיבתו בקולמוס קנה תרמה לקווי אות אחידים ולהבדל מועט בין קווי הרוחב לקווי האורך. גגות האותיות מתאפיינים בעוקצים ותגים בולטים. אותיות הכתב המרובע זקופות ותבניתן ריבועית: אורך האותיות שווה לרוחבן וקווי האורך ניצבים לבסיסים.

חציו התחתון של דף קלף, שהוצא כנראה מתוך כריכת ספר. כתבי־יד שהתבלו שימשו בשימוש משני לחיזוק כריכות ספרים.

הכתב המזרחי הוא אחד מכתבי הענף האסלאמי של הכתב העברי. כתב זה שלט בימי־הביניים במצרים, ארץ־ישראל, סוריה ולבנון, וגם בעיראק, פרס ואוזבקיסטן שבמרכז אסיה. כתיבתו בקולמוס קנה תרמה לקווי אות אחידים ולהבדל מועט בין קווי הרוחב לקווי האורך. גגות האותיות מתאפיינים בעוקצים ותגים בולטים. אותיות הכתב המרובע זקופות ותבניתן ריבועית: אורך האותיות שווה לרוחבן וקווי האורך ניצבים לבסיסים.

חיבור הלכתי בערבית־יהודית שעניינו הוא התפילה, נוסחיה ומועדי השנה. מוצא מחברו בארצות המזרח בא לידי ביטוי במנהגי הסידור ובמקורותיו שרובם ככולם מזרחיים.

הכתב המזרחי הוא אחד מכתבי הענף האסלאמי של הכתב העברי. כתב זה שלט בימי־הביניים במצרים, ארץ־ישראל, סוריה ולבנון, וגם בעיראק, פרס ואוזבקיסטן שבמרכז אסיה. כתיבתו בקולמוס קנה תרמה לקווי אות אחידים ולהבדל מועט בין קווי הרוחב לקווי האורך. גגות האותיות מתאפיינים בעוקצים ותגים בולטים. אותיות הכתב המרובע זקופות ותבניתן ריבועית: אורך האותיות שווה לרוחבן וקווי האורך ניצבים לבסיסים.

יהודי תימן העריצו את הרמב״ם, ועד היום הם נשענים על כתביו בפסיקותיהם. כתבי־היד של משנה תורה שהם העתיקו משמרים נוסח ייחודי, שלדעת התימנים משקף את דעתו הסופית של הרמב״ם.

הכתב התימני, המשמש את יהודי תימן המסורתיים עד ימינו, הוא תת־טיפוס של הכתב המזרחי. ההבדל בינו ובין הכתב המזרחי בא לידי ביטוי בעיקר בקווים המעובים יותר, במיעוט עוקצים בגגות האותיות ובהבחנה גדולה יותר בין קווי האורך לקווי הרוחב של האותיות.

המקובל ר' חיים ויטאל (צפת, 1542 – דמשק, 1620) היה תלמידו המובהק של ר' יצחק לוריא (האר״י) שנתיים ימים, והוא המקור העיקרי לתורת רבו. התפשטותם המהירה של חיבוריו על תורת הקבלה של האר״י שינתה כליל את עולם הסוד היהודי. סגנון הכתב של כתב־יד זה משמר את הסגנון שרווח בספרד לפני הגירוש. כתב בינוני הוא חופשי יותר מהכתיבה המרובעת אך אינו מחובר כמו בכתב רהוט.

הספר המוצג כאן הוא אחד מתוך קבוצה קטנה ונדירה של "כתרי דמשק” השמורים בספרייה. "כתר” הוא כינוי מקובל בארצות המזרח לכתב־יד קדום ומהודר של התנ"ך או החומש. ה"כתרים” נכתבו במקומות שונים, נדדו בין קהילות, הגיעו לדמשק, ושם אימצה אותם הקהילה היהודית כסמל וקמע השומר על עוצמתה, זהותה ואחדותה. עד ימינו הם נחשבים אוצרות יקרים, מן החשובים והמרשימים ביותר בעולם היהודי. ה"כתר” העתיק שלפניכם משמר בדקדקנות את המסורה — הוראות ההעתקה וההגייה של ספרי המקרא — ועל כן הוא עדות נאמנה לנוסח המקורי של המקרא ודגם סמכותי לדורות של סופרים.

הספר המוצג כאן הוא אחד מתוך קבוצה קטנה ונדירה של "כתרי דמשק” השמורים בספרייה. "כתר” הוא כינוי מקובל בארצות המזרח לכתב־יד קדום ומהודר של התנ"ך או החומש. ה"כתרים” נכתבו במקומות שונים, נדדו בין קהילות, הגיעו לדמשק, ושם אימצה אותם הקהילה היהודית כסמל וקמע השומר על עוצמתה, זהותה ואחדותה. עד ימינו הם נחשבים אוצרות יקרים, מן החשובים והמרשימים ביותר בעולם היהודי.

הספר המוצג כאן הוא אחד מתוך קבוצה קטנה ונדירה של "כתרי דמשק” השמורים בספרייה. "כתר” הוא כינוי מקובל בארצות המזרח לכתב־יד קדום ומהודר של התנ"ך או החומש. ה"כתרים” נכתבו במקומות שונים, נדדו בין קהילות, הגיעו לדמשק, ושם אימצה אותם הקהילה היהודית כסמל וקמע השומר על עוצמתה, זהותה ואחדותה. עד ימינו הם נחשבים אוצרות יקרים, מן החשובים והמרשימים ביותר בעולם היהודי.

"מִקְרָאותֹ גדְּולֹותֹ” הוא כינוי למהדורת דפוס של המקרא שמורכבת מנוסח המסורה הקאנוני והמקודש ומהערות המסורה וכוללת תרגומים ארמיים ומבחר פירושים, שעיצובם הגרפי מסייע בידי הקורא להבחין ביניהם. מהדורה זו של מקראות גדולות ייחודית בגודלה, בנייר המשובח שלה ובעיקר באיוריה המרהיבים. האיורים נוספו בידי האמן המאייר על הדפים המודפסים. אמסטרדם היתה בראשית המאה ה־18 המרכז העולמי להדפסת ספרי קודש.