הצצה לגרסה הלטינית הרשמית של התנ"ך
אחד הפריטים המסקרנים ביותר השמורים בספרייה הלאומית הוא עותק של ה"וולגטה" מאויר על קלף, שנוצר באמצע המאה ה־13. הוולגטה הוא תרגום ללטינית של התנ"ך, כמה מהספרים החיצוניים והברית החדשה, והעותק המדובר נחשב לאוצר נדיר בעולם כתבי הקודש הנוצריים.
מלאכת התרגום ללטינית של כתבי הקודש הנוצריים החלה כבר במאה ה־2 לספירה, אם לא קודם לכן. התרגומים הראשונים הללו חוברו בידי גולים יהודים שהגיעו מיהודה עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, והם משקפים את המסורת היהודית. על פי רוב תרגומים אלו היו חלקיים, התבססו על תרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית עתיקה) ונכתבו בלטינית עשירה במילים השאולות מעברית.
עם הזמן חלו שינויים באופי התרגומים ללטינית: מוקד העשייה עבר מידיים יהודיות לידיים נוצריות, הושם דגש על תרגום הברית החדשה וקמו מרכזי תרגום בספרד ובצפון אפריקה. בשנת 382 לספירה מינה האפיפיור דמסוס הראשון את הכומר הירונימוס לתקן ולערוך את התרגומים הקיימים לארבעת ספרי הבשורה של הברית החדשה וכן לספר תהילים.
הירונימוס החל במלאכת התרגום בסביבות שנת 390 והשלימה בשנת 405. הוא שלט ביוונית, בעברית ובארמית, והסתמך בתרגומו על מקורות ונוסחים שונים. נוסף לעריכת התרגומים, את ספרי התנ"ך הוא תרגם בעצמו על פי נוסח עברי שהיה דומה לנוסח המסורה.
אחד הפריטים המסקרנים ביותר השמורים בספרייה הלאומית הוא עותק של ה"וולגטה" מאויר על קלף, שנוצר באמצע המאה ה־13. הוולגטה הוא תרגום ללטינית של התנ"ך, כמה מהספרים החיצוניים והברית החדשה, והעותק המדובר נחשב לאוצר נדיר בעולם כתבי הקודש הנוצריים.
מלאכת התרגום ללטינית של כתבי הקודש הנוצריים החלה כבר במאה ה־2 לספירה, אם לא קודם לכן. התרגומים הראשונים הללו חוברו בידי גולים יהודים שהגיעו מיהודה עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, והם משקפים את המסורת היהודית. על פי רוב תרגומים אלו היו חלקיים, התבססו על תרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית עתיקה) ונכתבו בלטינית עשירה במילים השאולות מעברית.
עם הזמן חלו שינויים באופי התרגומים ללטינית: מוקד העשייה עבר מידיים יהודיות לידיים נוצריות, הושם דגש על תרגום הברית החדשה וקמו מרכזי תרגום בספרד ובצפון אפריקה. בשנת 382 לספירה מינה האפיפיור דמסוס הראשון את הכומר הירונימוס לתקן ולערוך את התרגומים הקיימים לארבעת ספרי הבשורה של הברית החדשה וכן לספר תהילים.
הירונימוס החל במלאכת התרגום בסביבות שנת 390 והשלימה בשנת 405. הוא שלט ביוונית, בעברית ובארמית, והסתמך בתרגומו על מקורות ונוסחים שונים. נוסף לעריכת התרגומים, את ספרי התנ"ך הוא תרגם בעצמו על פי נוסח עברי שהיה דומה לנוסח המסורה.
אחד הפריטים המסקרנים ביותר השמורים בספרייה הלאומית הוא עותק של ה"וולגטה" מאויר על קלף, שנוצר באמצע המאה ה־13. הוולגטה הוא תרגום ללטינית של התנ"ך, כמה מהספרים החיצוניים והברית החדשה, והעותק המדובר נחשב לאוצר נדיר בעולם כתבי הקודש הנוצריים.
מלאכת התרגום ללטינית של כתבי הקודש הנוצריים החלה כבר במאה ה־2 לספירה, אם לא קודם לכן. התרגומים הראשונים הללו חוברו בידי גולים יהודים שהגיעו מיהודה עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, והם משקפים את המסורת היהודית. על פי רוב תרגומים אלו היו חלקיים, התבססו על תרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית עתיקה) ונכתבו בלטינית עשירה במילים השאולות מעברית.
עם הזמן חלו שינויים באופי התרגומים ללטינית: מוקד העשייה עבר מידיים יהודיות לידיים נוצריות, הושם דגש על תרגום הברית החדשה וקמו מרכזי תרגום בספרד ובצפון אפריקה. בשנת 382 לספירה מינה האפיפיור דמסוס הראשון את הכומר הירונימוס לתקן ולערוך את התרגומים הקיימים לארבעת ספרי הבשורה של הברית החדשה וכן לספר תהילים.
הירונימוס החל במלאכת התרגום בסביבות שנת 390 והשלימה בשנת 405. הוא שלט ביוונית, בעברית ובארמית, והסתמך בתרגומו על מקורות ונוסחים שונים. נוסף לעריכת התרגומים, את ספרי התנ"ך הוא תרגם בעצמו על פי נוסח עברי שהיה דומה לנוסח המסורה.
התרגום של הירונימוס זכה לשם "וולגטה", והיה לנוסח התנ"ך והברית החדשה המקובל באירופה בימי הביניים. הכנסייה הקתולית אף הכירה בו כתרגום הרשמי של כל כתבי הקודש. בוולגטה, כמו בתרגום השבעים, כלולים גם ספרי המקבים – שניים מהספרים החיצוניים שנכתבו במאה ה־2 לפני הספירה אבל לא נשתמרו במקורות יהודיים, והם מצויים בידינו אך ורק בנוסחם היווני בתרגום השבעים ובנוסחם הלטיני בוולגטה.
האיורים בעותק הוולגטה המוצב בספרייה מעניינים בפני עצמם. למשל באיור במזמור ה' בתהילים נראה המתרגם הירונימוס ליד שולחן עבודתו, ולצידו האריה שנלווה אליו בנאמנות לאחר שהירונימוס טיפל ברגלו הפצועה.
באיור אחר, בעמוד 413, מוצג יווני מרושע, שידו האחת אוחזת בחרב והשנייה בשיער ראשו של כהן כורע ובידו גביע נסך. האיור מתייחס, כך נראה, למקבים א, א, 45: "להשבית עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים", ובהמשך לפסוק 57: "ואם מישהו נהג על פי התורה מצוות המלך להמיתו" (תרגום: אוריאל רפפורט).
התרגום של הירונימוס זכה לשם "וולגטה", והיה לנוסח התנ"ך והברית החדשה המקובל באירופה בימי הביניים. הכנסייה הקתולית אף הכירה בו כתרגום הרשמי של כל כתבי הקודש. בוולגטה, כמו בתרגום השבעים, כלולים גם ספרי המקבים – שניים מהספרים החיצוניים שנכתבו במאה ה־2 לפני הספירה אבל לא נשתמרו במקורות יהודיים, והם מצויים בידינו אך ורק בנוסחם היווני בתרגום השבעים ובנוסחם הלטיני בוולגטה.
האיורים בעותק הוולגטה המוצב בספרייה מעניינים בפני עצמם. למשל באיור במזמור ה' בתהילים נראה המתרגם הירונימוס ליד שולחן עבודתו, ולצידו האריה שנלווה אליו בנאמנות לאחר שהירונימוס טיפל ברגלו הפצועה.
באיור אחר, בעמוד 413, מוצג יווני מרושע, שידו האחת אוחזת בחרב והשנייה בשיער ראשו של כהן כורע ובידו גביע נסך. האיור מתייחס, כך נראה, למקבים א, א, 45: "להשבית עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים", ובהמשך לפסוק 57: "ואם מישהו נהג על פי התורה מצוות המלך להמיתו" (תרגום: אוריאל רפפורט).
התרגום של הירונימוס זכה לשם "וולגטה", והיה לנוסח התנ"ך והברית החדשה המקובל באירופה בימי הביניים. הכנסייה הקתולית אף הכירה בו כתרגום הרשמי של כל כתבי הקודש. בוולגטה, כמו בתרגום השבעים, כלולים גם ספרי המקבים – שניים מהספרים החיצוניים שנכתבו במאה ה־2 לפני הספירה אבל לא נשתמרו במקורות יהודיים, והם מצויים בידינו אך ורק בנוסחם היווני בתרגום השבעים ובנוסחם הלטיני בוולגטה.
האיורים בעותק הוולגטה המוצב בספרייה מעניינים בפני עצמם. למשל באיור במזמור ה' בתהילים נראה המתרגם הירונימוס ליד שולחן עבודתו, ולצידו האריה שנלווה אליו בנאמנות לאחר שהירונימוס טיפל ברגלו הפצועה.
באיור אחר, בעמוד 413, מוצג יווני מרושע, שידו האחת אוחזת בחרב והשנייה בשיער ראשו של כהן כורע ובידו גביע נסך. האיור מתייחס, כך נראה, למקבים א, א, 45: "להשבית עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים", ובהמשך לפסוק 57: "ואם מישהו נהג על פי התורה מצוות המלך להמיתו" (תרגום: אוריאל רפפורט).
באיור בספר מקבים ב, בעמוד 426, נראה יהודי מיהודֵי ירושלים שככל הנראה מוסר לשליח את האיגרות שבהן מספרים יהודי ירושלים ליהודי אלכסנדריה על חג החנוכה ומעודדים אותם לחגוג אותו. האיגרות נכתבו במקור בעברית, בשונה משאר הטקסט בספר מקבים ב, והן צורפו לספר לאחר כתיבתו במטרה לבסס את חג החנוכה לצד חג ניקנור. חג ניקנור? כנראה לא נתקלתם בו בלוח השנה, אבל אכן היה חג כזה. הוא צוין בתאריך י"ג באדר (כיום חלה בו דווקא תענית אסתר) לזכר הניצחון של צבא יהודה על ניקנור, ממפקדי הצבא הסלאוקי, בשנת 161 לפני הספירה ובמסגרת מרד החשמונאים.
באיור בספר מקבים ב, בעמוד 426, נראה יהודי מיהודֵי ירושלים שככל הנראה מוסר לשליח את האיגרות שבהן מספרים יהודי ירושלים ליהודי אלכסנדריה על חג החנוכה ומעודדים אותם לחגוג אותו. האיגרות נכתבו במקור בעברית, בשונה משאר הטקסט בספר מקבים ב, והן צורפו לספר לאחר כתיבתו במטרה לבסס את חג החנוכה לצד חג ניקנור. חג ניקנור? כנראה לא נתקלתם בו בלוח השנה, אבל אכן היה חג כזה. הוא צוין בתאריך י"ג באדר (כיום חלה בו דווקא תענית אסתר) לזכר הניצחון של צבא יהודה על ניקנור, ממפקדי הצבא הסלאוקי, בשנת 161 לפני הספירה ובמסגרת מרד החשמונאים.
באיור בספר מקבים ב, בעמוד 426, נראה יהודי מיהודֵי ירושלים שככל הנראה מוסר לשליח את האיגרות שבהן מספרים יהודי ירושלים ליהודי אלכסנדריה על חג החנוכה ומעודדים אותם לחגוג אותו. האיגרות נכתבו במקור בעברית, בשונה משאר הטקסט בספר מקבים ב, והן צורפו לספר לאחר כתיבתו במטרה לבסס את חג החנוכה לצד חג ניקנור. חג ניקנור? כנראה לא נתקלתם בו בלוח השנה, אבל אכן היה חג כזה. הוא צוין בתאריך י"ג באדר (כיום חלה בו דווקא תענית אסתר) לזכר הניצחון של צבא יהודה על ניקנור, ממפקדי הצבא הסלאוקי, בשנת 161 לפני הספירה ובמסגרת מרד החשמונאים.
יצירות נוספות
.jpg)
tab2img1=כפולת עמודים בספר הוולגטה
tab3img1=איור שבו נראה יווני האוחז ביד אחת חרב וביד השנייה בשיער ראשו של כהן כורע המחזיק גביע נסך. מתוך הוולגטה, עמ' 413
tab4img3=האיור שבו מוצג (כנראה) יהודי מירושלים מוסר איגרות המעודדות את יהודי אלכסנדריה לחגוג את חנוכה. מתוך הוולגטה, עמ' 426
.svg)
