למה צונזרה הגדת העצמאות של צה"ל?

כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל ב־14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), מלחמת העצמאות כבר הייתה בעיצומה. וכאילו זה לא מספיק, למוחרת ההכרזה נפתח השלב השני של המלחמה כשצבאות ערב פלשו למדינה החדשה. עוד בימי המלחמה, שהסתיימה רשמית רק ב־20 ביולי 1949, היה ברור שאת הקמת המדינה ראוי לציין בחג לאומי. ואכן באפריל 1949 פורסם חוק יום העצמאות.

אבל איך יוצרים יום עצמאות יש מאין? איזה תוכן יוצקים בו? ועוד בתקופת מלחמה. לכן לא מפתיע שבשנים הראשונות עבר החג כמה גלגולים עד שהתגבשו הטקסים והאירועים הממלכתיים ליום העצמאות. הצל שהטילה מלחמת העצמאות והקשר הלא פתור בין השכול של משפחות הנופלים לשמחת העצמאות ודאי שלא הקלו. בשנת 1951 החליטה הממשלה לפתור את המתח הזה בהצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות.

שנה לאחר מכן הוחלט בצה"ל להשיק יוזמה חגיגית. מטרת היוזמה: לייחד את יום העצמאות משאר ימות השנה. האמצעי: קירוב החג הלאומי למתכונת מסורתית יותר. וכך נולדה "הגדת העצמאות". ולא במקרה היא לא מצלצלת לכם מוכר. הסופר אהרן מגד הוא שחיבר ועיבד את ההגדה, וענף ההסברה בצה"ל בשיתוף מפקדת קצין תרבות ראשי פרסמו אותה ב־1952. יוזם ההוצאה לאור היה שר החינוך דאז בן־ציון דינור.

‍

סדר ההגדה נבנה במתכונת ההגדה של פסח ובהשראתה. המילים הפותחות של רבים מקטעי הקריאה נלקחו מההגדה של פסח והודגשו, והמשך הטקסטים שונה. למשל: "עבדים היינו לגויים בכל הארצות […] צא ולמד מה בקשו הערבים לעשות לנו […] וישימו עלינו הבריטים המושלים בארץ, נציבים ושוטרים […] ויהי בחצי הלילה ליל ה־29 לנובמבר […] כמה מעלות טובות לצבא עלינו".

בהגדה שולבו צילומים מהיישוב העברי וממלחמת העצמאות, ויחד עם הטקסט הם מבליטים את ערכי הציונות והחלוציות, לדוגמה: "ונראה את הארץ והנה היא חרבה… ונחל לחרשה ולזרעה ולעבדה, ונבנה לנו כפרים בגליל וביהודה, בעמק ובנגב, וערים בהר ולחוף ימים…".

גם הכוח של הצבא ולוחמיו מודגש שוב ושוב, והינה רק חלק מהדוגמאות: "ויהי מן היום ההוא חצי אנשינו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברובים" [בהשראת נחמיה ד, טו]; "ונעש לנו כלי מלחמה ונקם לנו זרוע משמר וזרוע מגן וזרוע מחץ, הם החי"ם החי"ש והפלמ"ח אשר ל'הגנה'"; "ברוך המקום ברוך הוא, ברוכים החלוצים הראשונים והאחרונים, ברוכים השומרים והמגנים, ברוכים הלוחמים והספנים והנווטים… שבזכות כלם באנו עד הלום"; "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח הִכִּינוּ את האויב ויכלנו לו, כי אם על ידי צבא הגנה לישראל...".

ההגדה נדפסה בעשרת אלפים עותקים ואף פורסמה בגיליון יום העצמאות בעיתון מעריב, ה' באייר תשי"ב, 30 באפריל 1952. בראש ההגדה הוסיף עורך העיתון הקדמה נרגשת: "ענף ההשכלה התייצב אף הוא ביצירה ספרותית מלאת חן וחדוות פאטוס של אמת. זאת 'הגדת העצמאות' מיזוג נפלא של הישן והחדש […] ההגדה הזאת של הוד העבר וגאון ההווה נכתבה על ידי אהרן מגד לשמש רקע לסעודת החג של היום בצבא, והיא מועתקת בזה מתוך האמונה, שיתכן ובעתיד תיהפך להגדת החג לכל בית בישראל".

אבל תקוותו של עורך מעריב התבדתה בגדול, ובתוך שבוע בלבד. תוכן ההגדה – המבליט את העשייה האנושית וגדולתו של צה"ל ומסתיר את הגאולה האלוהית – וחילון הטקסט של הגדת פסח עוררו את זעמם של חוגים דתיים רבים. הרבנים הראשיים דרשו לגנוז את ההגדה, ובהוראת ראש הממשלה בן גוריון הוחלט לאסוף את כל ההגדות ולהשמידן "מתוך שיקולים שצורת החוברת וחלקים מתכנה עלולים לפגוע ברגשות חלק מחיילי צה"ל לא אישרה הסמכות המוסמכת במטה הכללי את פרסום החוברת ואסרה את הפצתה ביחידות הצבא" (‏‏מעריב, 7 במאי 1952).

אולם הדורות הבאים יכולים להסיר דאגה מליבם. בספרייה הלאומית שמורים כמה עותקים נדירים של הגדת העצמאות הגנוזה.

למרות, ואולי בעקבות, גניזת הגדת העצמאות של צה"ל, נראו יוזמות נוספות לפרסום הגדות ברוח דומה. שלוש שנים לאחר הגניזה, לקראת יום העצמאות 1955, יצאה לאור החוברת "מקראי חג לסעודת יום העצמאות". את החוברת ערך אברהם אבן־שושן מטעם משרד החינוך והתרבות. פרקי הקריאה נכתבו ברובם בידי יצחק שלו, וקטעים אחדים עובדו בידי אהרן מגד, שכתב את הגדת העצמאות המקורית. בדומה לקודמתה, גם "מקראי חג" זכתה לביקורת חריפה מצד גורמים דתיים שדרשו לגנוז אותה. אבל ההתנגדות העזה והקריאה לגניזה דווקא הגבירו את רכישת עותקיה, כך דיווח מעריב ב־26 באפריל 1955.

הגדת העצמאות מ־1952 לא הייתה הגדת העצמאות הראשונה במדינה, כפי שחוברת "מקראי חג לסעודת יום העצמאות" אינה האחרונה. מאז יום העצמאות הראשון של ישראל מתפרסמות בקיבוצים רבים מקראות מיוחדות ליום העצמאות. וכך כותב עליהן ד"ר אהרן ארנד מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן: "שמות שונים למקראות אלה: הגדה, הגדת חג, מסכת, מגילה, מגילת חג, מקראי חג, ויש הבאים בלא שם. הכל הולך אל מקום אחד ולכן נקרא לכולן להלן: הגדה".