"מולדתי איבדה עצמה לדעת": שטפן צווייג נפרד מחייו

הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. בשטף הידיעות החדשותיות בעיתונות העולמית, בשורה אחת שפורסמה בפברואר 1942 הכתה בהלם שוחרי ספרות בכל רחבי תבל: הסופר האוסטרי־יהודי הנערץ שטפן צווייג ורעייתו התאבדו בביתם שבברזיל. במחצית הראשונה של המאה ה־20 נחשב צווייג לאחד מאנשי הרוח המוכרים, הנקראים והמוערכים ביותר בעולם.

שטפן צווייג נולד בשנת 1881 בווינה למשפחה יהודית אמידה. מגיל צעיר בלטו כישורי הכתיבה שלו, וכבן שני להוריו לא חויב לרכוש מקצוע מפרנס ובמקום זאת הקדיש את עצמו לאומנות הכתיבה. הוא כתב שירים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות, רומנים ומסות והיה ליוצר בעל שם עולמי שנסע רבות ברחבי העולם. ספריו תורגמו ללשונות רבות ונמכרו בהצלחה גדולה.

בספרו המוכר ביותר, "העולם של אתמול", שצווייג החל לכתוב ב־1934 וסיים לקראת מותו, דן ארוכות בעליית הפופוליזם הגרמני. כמי שחווה את האירועים על בשרו, הבין צווייג כי הפוליטיקה הארסית הזו היא שסללה את הדרך לעליית הנאצים לשלטון. כמו כן הבין שאת שנאת הזרים והיהודים – המאפיינת זרם זה בפוליטיקה של העולם דובר הגרמנית – ינצל וישכלל לימים העומד בראש המפלגה, אדולף היטלר.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב־1933, הוטלו הגבלות הולכות ומחריפות על ספריו ופעילותו של צווייג, והוא נדחק בהדרגה מעולם הספרות בשפה הגרמנית. כשסיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה ב־1938 עקר צווייג לאנגליה, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לארצות הברית וביקר גם בדרום אמריקה. ב־1941 היגר צווייג לברזיל עם רעייתו שרלוטה אליזבת (לוטה), והם השתקעו בעיירה פטרופוליס הסמוכה לריו דה ז'נרו.

‍

צווייג ראה בברזיל ארץ של תקווה ועתיד, מקום שבו יש סיכוי לפריחת הערכים שהאמין בהם: שלום, אחדות המין האנושי, אחווה בין בני האדם, שוויון בין בני גזעים שונים. ואולם ככל שהכיבוש הנאצי התקדם והמלחמה התפשטה לאוקיינוס האטלנטי ואף הלכה וקרבה גם לדרום אמריקה, גברו בצווייג תחושת הבדידות וההכרה שהעולם האירופי שכל כך הכיר ואהב אבד לבלי שוב.

ב־23 בפברואר 1942 צווייג ולוטה נמצאו ללא רוח חיים, חבוקים במיטתם. בני הזוג שמו קץ לחייהם באמצעות נטילת תרופות, ראשית צווייג ולאחר מכן לוטה.

זהו התרגום (החלקי) לעברית של מכתב ההתאבדות שצווייג השאיר אחריו (בגרמנית), מכתב השמור בספרייה הלאומית:

"בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות דעת, אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.

אולם כדי להתחיל הכול מחדש, אחרי שנת השישים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית הייתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחירות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.

אני מברך את כל ידידיי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.

‍

שטפן צווייג

פטרופוליס 23.2.1942"

‍

לצפייה בפריט בקטלוג הספרייה